זכויות ניצולי שואה
השואה מהווה אירוע טראומטי רב משמעות עבור ניצוליה – טראומה נחשבת למצב לחץ קיצוני מחוץ לטווח ההתנסות הרגילה, החושף בני אדם לאיום אינטנסיבי ואשר יכולה להחוות באופן מצטבר עקב חשיפה חוזרת או רציפה לגורמים מאיימים (שטייר, 2009). אלו עלולות בהמשך לפתח בקורבן סימפטומים פוסט טראומטיים אשר יתבטאו לרוב בהפגנת הימנעות מגירויים הקשורים באותה חוויה טראומטית. עם זאת בניגוד לחוויות פוסט טראומטיות אחרות, בכל הנוגע למאורעות השואה, מתמודדים הניצולים עם הדילמה בן הרצון לשכוח לבן הצוואה לזכור ולהיפגש עם הזיכרונות הכואבים והאנשים האהובים שאינם עוד.
עם ניצחונן של בעלות הברית, במאי 1945, מנתה שארית הפליטה כשני מליון יהודים (אסם, 2009). למרות רצונם לשכוח את העבר ולהתארגן מחדש על חייהם, שיבתם לארצות מוצאם, היתה כרוכה באכזבה מרה, היות ולמרביתם לא היה בית ומשפחה לשוב אליהם ואף שכניהם בעבר היו עוינים לעיתים עד סכנת מוות. יתרה מכך, שערי ההגירה היו ברובם נעולים, כולל שעריה של מדינת ישראל ובאין בררה, הועברו הניצולים להתגורר במחנות עקורים. מכאן, שלאחר ששרדו את השואה, נאלצו הניצולים, הפעם כאנשים חופשיים, לשוב ולחיות במחנות בתנאי חיים קשים, כשהם חשופים לאנטישמיות, מנותקים מהעולם, ניזונים ממזון דל ואחיד ומתגוררים בצפיפות קשה.
במחנות העקורים, התקיים המפגש הראשון של הניצולים עם יהודים שלא חוו את חוויית השואה, כאשר ראשונים היו חיילי הבריגדה היהודית, אשר העמידו את שארית הפלטה בראש מעייניהם. ייחודיותו של מפגש א- פוליטי זה, טמון בחוויה המשותפת של השפה (רוסית, פולנית, יידיש) ושילוב תחושות האמפטיה והגאווה בעצם המפגש עם יהודיים לבושי מדים.
בהמשך נפגשו הניצולים עם שליחים רשמיים מטעם הנהגת היישוב, אך מפגשים אלו נשאו אופי שונה, משום שאל מול תחושות הדאגה והאחריות המוסרית, העבירו השליחים דיווחים שאופיינו בכעס על הניצולים שלא היגרו לארץ טרם המלחמה ולא נלחמו בנאצים (שטייר, 2009). עם זאת, חשיבותה של עליית הניצולים מאירופה היתה בעלת חשיבות מכרעת להקמתה של מדינת ישראל, כך שבשנת העצמאות הראשונה התגוררו בארץ כ- 350,000 ניצולים שהיוו שליש מאוכלוסיית המדינה. כמו כן, שיעור דומה היה בן המגויסים והנופלים במלחמת העצמאות.
העלייה לישראל
המפגש בן הניצולים לתושבי הארץ, לא היה פשוט כלל. ההתייחסות לניצולים היתה כאל אוכלוסייה עם בעיות משום שהאנשים שהיו מוכרים לרשויות השונות, היו אלו שהתקשו לחזור לשגרת החיים והיו זקוקים לסיוע סוציאלי ופסיכיאטרי. כמו כן, החברה הישראלית לאחר מלחמת השחרור, העניקה לגיטימציה לפרטיזנים ולאלו שהרימו את נס המרד, שתאמו לדימוי היהודי הנלחם על קיומו (שטייר, 2009). שאר הניצולים עמדו בעיני הציונות “כאבק אדם” ונגזר עליהם קשר שתיקה, שהיווה את חוסר יכולתה של החברה לחיות בתזכורת מתמדת של אסון ומוות, כמו גם חשש הניצולים שאף אחד לא יאמין להם. עם זאת, קשר שתיקה זה גם שירת באופן פרדוקסאלי את צורך הניצולים להדחיק את שעברו, את רגשות האשם כלפי קרוביהם שנספו, את חוסר האונים לחבר בן זיכרונותיהם הקשים למציאות החדשה והצורך להגן על ילדיהם מהטראומה שהם עברו.
משפט אייכמן, שהתקיים בשנת 1961, מסמל את האירוע ששינה את היחס לניצולים משום שרק במהלך המשפט נודע לכלל עם ישראל על תוכנית ה”פיתרון הסופי”. תרומתו של המשפט היתה בעצם כי החלוקת הניצולים לאלו שמרדו בנאצים והצטרפו לפרטיזנים מול אלו הלכו “כצאן לטבח” עושה להם עוול (דורסט וויס, 1994). ההבנה כי עצם היכולת לשרוד את הזוועה היתה סוג של מרד תרמה להשתלבותם בחברה שעד כה לא רצתה לשמוע . בשנת 1973, פרצה מלחמת יום כיפור, שיש הרואים בה התנסות חברתית, שאפשרה להזדהות עם חוסר האונים שחוו ניצולי השואה ואשר סייעה להם לחשוף את סיפוריהם האישיים מתוך זיכרונותיהם .(Volter & Dasberg, 1998)
במהלך תקופה זו, רווח העיסוק ב”סינדרום מחנות הריכוז”, כפי שנטבעה על ידי Niederland (גרין, 2010) ואשר אפיינה את הניצול כחווה חרדה כרונית, סבל נפשי רב וקושי ביחסים בינאישיים, המאופיינים בדלות, אמביוולנציה וחשדנות. מאפיין נוסף הינו רגשות האשם, הטומנים בחובם אבל בלתי מעובד בקרב מי שנטשו את משפחותיהם, הצילו את עצמם (שטייר, 2009) ומנסים לתת משמעות לשאלה הנוראית מדוע דווקא הם ניצלו. כמו כן, החלו החוקרים לתור אחר השונות בקבוצת הניצולים, תוך ההתעניינות בילדיהם והבניית המונח “דור שני” כמהווה קטגוריה חברתית מובחנת בעלת זהות משלה (גורן, 2004).
מאפייני הניצולים
כיום נמצאים בזקנתם הניצולים אשר חוו את המלחמה כילדים. לאורך השנים לא התקיימה אבחנה מבדלת בן ילדים לניצולים מבוגרים ואף רשויות גרמניה, האחראיות לחוק הפיצויים (Wiedergutmachung), התכחשו לנזק שהותירו חוויות המלחמה, משום שלדעתם, לא יכול להיגרם לילדים צעירים נזק קבוע היות ואינם מסוגלים לזכור את פרטי הסבל (דורסט, 2008). מגמה זו ידעה שינוי רק בשנות השמונים, כאשר החלו להתפרסם מאמרים מקצועיים שייחדו את הילדים כתת קבוצה בחקר השואה ומצאו הבדלים בן ילד לניצול בוגר, בתפקידי הזיכרון, שיטות ההתמודדות וההסתגלות לטווח הארוך. מחקרים שנערכו בתקופה זו ובדקו את הקשר בן גיל הילד בזמן המלחמה לבן בריאותו הנפשית אחריה, מצאו כי בהשוואה לניצולים המבוגרים, הנזק הפסיכולוגי והדחק הפוסט טראומטי בקרב ילדים הינו חמור יותר ומלווה את הילד הניצול לאורך כל חייו (גרין, 2010).
ההתנסויות המגוונות כאינדיבידואלים בגילאים שונים, עיצבו את תגובות ניצולי השואה במהלך המלחמה, הסתגלותם לאחריה ואופי תפקודם כהורים (גורן, 2004). בד בבד עם השנים, התברר כי רוב הניצולים התמודדו היטב עם משימת בניית חייהם מחדש- רובם התחתנו, הולידו ילדים והצליחו לכלכל את משפחותיהם(שטייר, 2009). מחקרים בעניין זה, אף מלמדים כי הניצולים שהתיישבו בארץ, חוו שיקום והסתגלות מוצלחים יותר מבחינה אישית וחברתית מאשר ניצולים שנשארו בגרמניה ונורווגיה (דסברג, 1993).
הניצולים כהורים – אספקט נוסף לרצון הניצולים להתחיל בחייהם החדשים ולהתערות בחברה, התבטא לדעת גורן (2004) בנישואין והורות מוקדמת. כמו כן, העניק רצף הדורות משמעות להמשכיות המשפחה שנספתה והיווה במובן מסוים ניצחון על ‘הפתרון הסופי’ (שושן, 1987). עם זאת ההתרגשות המלווה כל לידה, יצרה חרדות עמוקות בקרב מרבית מהניצולים, לאור זיכרונותיהם הכואבים והטריים וגרמה לכך שמיטב מרצם הושקע בסיפוק צורכיהם הגופניים והחומריים של ילדיהם. בהקשר זה מופיעה דמותו של הניצול כהורה הבוחר את האופן בו מועברת הטראומה שחווה לדור הבא (גרין, 2010): חלקם בחרו לספר את שחוו, חלקם הפנו עורף ליהדותם והיו שנמנעו מלספר את שחוו מתוך הרצון להגן על עצמם ועל ילדיהם. עם זאת, הממצאים מלמדים על שכיחותו של “קשר השתיקה” בכל הנוגע לאימי השואה והשפעתם על הדור השני, באופן בו על אף נוכחותה הבלתי מדוברת, לא נעלמה אלא יצרה מעין “טאבו”, כך שהניצולים אינם מספרים על עברם מצד אחד וילדיהם אינם שואלים מהצד השני (שושן, 1987).
עבור הניצולים תפקידה של המשפחה, שנבנה לא אחת על חורבות המשפחה שהיתה, התבטא בהענקת יציבות ברורה (ולעיתים גם יחידה), בעולם שקרס ומימש את הישרדותם (שושן, 1987). עם זאת, הדור החדש שנולד, מצא את הוריו מבולבלים ועל סף קריסה רגשית, ולכן הוטל עליהם כילדי הניצולים לסייע להם להתמודד עם קשיי היומיום ולשלב בן חוויות ההווה לעבר. בשנות ה-70 הופיע המונח “דור שני” המייצג את ילדי הניצולים שגדלו כשהשואה וזוועותיה הופכו להיות חלק משמעותי מילדותם והדבר אף משפיע עליהם בבגרותם.
התמודדות עם ניצולי השואה
הילדים הניצולים מגיעים כיום לזקנתם ועליהם להתמודד עם השפעתן ארוכות הטווח של הטראומה בשילוב אלמנטים התופסים מקום בכל הזדקנות נורמטיבית כגון: התמודדות עם סוף החיים ועריכת חשבון נפש, התמודדות עם חולי ונכות לצד אלמנות ומות אנשים קרובים ועוד. היות וגיל הזקנה טומן בחובו את היחלשותם של מנגנוני ההגנה, הגורמים להתגברות הקונפליקט שבן לזכור ולשכוח (דורסט ווייס, 1994), ניתן לומר שניצולי שואה מתקשים יותר מאחרים להתמודד עם תהליך ההזדקנות לאור תחושות הגעגועים והזיכרונות השבים אליהם (שטייר, 2009).
השאלה האם השואה מובילה את ניצול בזקנתו להיות חסין יותר להתמודדות עם הזקנה או דווקא פגיע יותר נחקרה, אך לא העלתה תשובה חד משמעית- בעוד שניסיון המלחמה ומאורעותיה שיפרו עבור חלק גדול מהניצולים את יכולת התמודדות עם תהליך הזקנה (שטייר, 2009), נמצא כי הם סובלים יותר מילידי הארץ מהפרעות חרדה, דיכאון וצמצום קוגניטיבי ואינטלקטואלי (דסברג, 1993). זאת היות וגורמי הלחץ בזקנה עלולים לפתוח מחדש את הפצעים שנגרמו בעקבות הטראומה (כהנא ועמיתיו, 2007).
היעלמותם הפתאומית של ההורים ללא אזהרה מוקדמת, יצרה, לרוב, חרדת נטישה איומה ובקרב ילדים אשר נפלו קורבן לאיומים פיזיים ורגשיים, נפגעה תחושת האמון הבסיסי (דורסט, 2008). כתוצאה מכך, לרוב מתקשים הניצולים הזקנים ביצירת קשרים בינאישיים, אינם סומכים על אחרים והדבר מוביל לעיתים קרובות את הניצול הזקן לחיי בדידות. ואכן מעקב אחר קורבנות השואה מלמד כי הניצולים מתמודדים בזקנתם עם החרפת תחושות הדחק הפוסט טראומטי, המעצימים את הבידוד הפסיכולוגי והחברתי, בו הם שרויים (כהנא ועמיתיו, 2007). בנוסף, יש לתת את הדעת לקושי לבקש עזרה בעקבות ההידרדרות המצב הבריאותי , עקב ההתייחסות כלפי אסירים חולים וההימנעות מפניות לשירותי עזרה ולתמיכה חברתית. מהסקר שנערך בקרב אוכלוסיית הקרן עולה כי בהשוואה לכלל ניצולי השואה החיים בישראל, הקשישים המקבלים סיוע מהקרן לרווחה לנפגעי השואה חולים יותר ומוגבלים יותר בטיפול אישי ובתפקוד יומיומי – פועל יוצא של גילם המבוגר ושל עצם העובדה שהפונים לקרן כדי לקבל סיוע עושים זאת דווקא בגלל מוגבלותם (ברודסקי ועמיתיו, 2009). במספר תחומים עלו צרכים לא מסופקים, כגון צורך ביותר שעות מטפלת בבית, וכן עלו צרכים לא מסופקים בתחום החברתי. כך, למשל, אחוז גבוה (כ-40%) חשים בדידות לעתים קרובות והרוב דיווחו על תדירות נמוכה של יציאה לפעילויות תרבות ובילויים.
סגנון ההתמודדות הלקוי, מתקשר גם לתיאורי הניצולים את השואה כהווה (“זה יכול לקרות גם היום”)- המאפיינת ניצולים התופסים את השואה כאיום עכשווי ומבטאים התכוננות לשואה נוספת (פלגי ושמוטקין, 2007). ניצולים אלו מפגינים פגיעות רבה יותר, מול קבוצת ‘השואה כעבר’, בה נתפסת הטראומה כשייכת לעבר ולכן האירועים הקשורים בה הינם כאלה שהסתיימו.
מגמה נוספת שניתן לראות בקרב הניצולים היא שעל אף הירידה במספר הניצולים, היקף צורכיהם יורד בשיעור איטי הרבה יותר בגלל הזדקנות אוכלוסייה זו שמביאה לעלייה בהיקף צורכי הניצולים (ברודסקי ועמיתיו, 2009). כך, למשל, לפי האומדנים בתקופה שבין סוף 2008 לסוף 2015 ירד מספר הניצולים ב-38% בעוד שהיקף הזכאים לגמלת חוק סיעוד ירד רק ב-17%. הנתונים מצביעים על כך שניצולי השואה החיים כיום בישראל סובלים בשכיחות גבוהה מבעיות הקשורות למערכת הקרדיו-ווסקולרית, מכאבים כרוניים בשלד ומבעיות שינה. שכיחותן של בעיות אלו עולה מאוד בקרב גילאי 80 ומעלה. עוד נמצא כי ניצולי שואה שעלו ממדינות ברית-המועצות לשעבר בגל העלייה של שנות ה-90 סובלים בשכיחות גבוהה יותר מבעיות בריאות ותפקוד לעומת ניצולי שואה שעלו לפני 1990.
האלמנות הינה אחד האבדנים הקשים והנפוצים בזקנה בכלל ובקרב ניצולי השואה בפרט, היות וקיומו של בן זוג נמצא כבעל תרומה ייחודית לניצולים שחוו את השואה בילדותם (קליין, 1987). לאור העובדה כי יחסי הזוגיות והנישואין היוו את אחד המקורות החשובים ליצירת סביבה משקמת עבור הניצולים, בעומדם מול הזקנה והקשיים הכרוכים בה, הם חווים שוב את האבדנים מתקופת השואה.
אספקט נוסף, מתייחס לפרופיל פניית הניצולים לעזרה נפשית- ניצולי שואה הזקנים, חשופים באופן שכיח להפרעות שינה, חרדה ודיכאון כרוני (שושן, 1987). כמו כן נמצא כי ילדים ניצולים מעל גיל 14 סובלים כיום מתסמיני דיכאון כרוני יותר מילדים שניצלו בגיל צעיר. ממצאים אלו נמצאו קשורים לרגשות האשם שחשים הניצולים ועשויים לתת את ביטוים באופן סומאטי.מאפיין נוסף את ילדי השואה, היא שבקשתם לעזרה נמצאה קשורה בשכיחות רבה לשימוש תרופות ובפניות חוזרות לשירותים רפואיים עקב תלונות גופניות. יתכן כי ממצאים אלו נובעים מתפיסת הטיפול התרופתי כזמין, זול וכבעל השפעות מהירות יותר על פני טיפול נפשי המקושר לעיסוק באירועים הכואבים בחשיפתם.
הטבות לניצולי השואה
מיצוי הזכויות לניצולי השואה אינן דבר פשוט כלל. הזכויות נחלקות לזכאים לרנטה חודשית ממשרד האוצר, קצבת רנטה בריאותית ממשלת גרמניה, קצבה מקרן סעיף 2 לועדת התביעות, קצבה ממשרד האוצר ליוצאי מחנות וגטאות וכן הטבות לניצולי שואה שאינם מקבלים קצבה חודשית.
כמו כן, ניתן לקבל סיוע מגופי ארץ המוצא: רנטה ממשלת צרפת וכן סיוע לניצולי שואה מטעמה, הטבות מטעם הקרן לניצולי שואת יוצאי אוסטריה, קצבה לניצולים אזרחי רומניה, פיצוי מגרמניה עבור עבודה שלא בכפייה, פנסיה סוציאלית בגין העבודה בגטאות ועוד.
בנוסף – קיימים מענקים חד פעמיים מקרן הסיוע של ועדת התביעות, לנרדפי הנאצים ממדינות מערב אירופה, ליהודים שחיו תחת הכיבוש הנאצי במרוקו ותוניס וכן לפליטים באזורי ברית המועצות שהיו בסכנת כיבוש ולא נכבשו.
על כל אלו קיימים סוגי סיוע שונים לניצולי שואה נזקקים וכן הטבות כלליות כגון: הנחה בארנונה, בחשמל ועוד.
הקרן לרווחת נפגעי השואה:
במסגרת זו בחרנו לפרט את הזכויות הניתנות מטעם הקרן לרווחת נפגעי השואה שהינם נגישים לניצולי השואה במובן הרחב ביותר:
הקרן לרווחת נפגעי השואה מגדירה את האנשים הזכאים לסיועה, כאלו שחיו בתקופת הכיבוש הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה ושעברו תקופה זו בגטאות, מחנות ריכוז או במסתור תוך סיכון חייהם או שחיו בארצות שהיו תחת כחבושה של גרמניה הנאצית כגון: צרפת, הונגריה, רומניה, לוב, טוניס ואיטליה וסבלו מרדיפות. כמו כן, נכללים בהגדרת הניצולים אלו שברחו משטחי הכיבוש: מגרמניה אחרי 1933, מאוסטריה לאחר 1938 ומיתר הארצות מפרוץ המלחמה והכיבוש ועד לתאריך 8.5.1945. כל אלו בתנאי שעמדו במבחן ההכנסות הרלוונטי.
תחומי הסיוע ניתנים במימונה העיקרי של ועדת התביעות ומדינת ישראל באמצעות הרשות לזכויות ניצולי השואה- משרד האוצר:
סיוע קצר מועד – 50 שעות עזרה סיעודית ביתית לאחר אשפוז או ביקור במיון לקשישים שעדיין לא מקבלים גמלת סיעוד ולבעלי הכנסה של עד 7,671 ₪ ברוטו בחודש של עד וזאת לתקופה של חודשיים או עד קבלת גמלת הסיעוד מהמוסד לביטוח לאומי. את הבקשה ניתן למלא באמצעות העובדת הסוציאלית במחלקות בית החולים והיא מותנית בהמלצה רפואית.
שעות סיעוד – 9 שעות עזרה של עזרה סיעודית ביתית לשבוע לקשישים הזכאים ל- 16 או 18 שעות סיעוד בשבוע מהמוסד לביטוח לאומי (150% או 168%).
מענקים אישיים – מתן החזרים כספיים המיועדים לניצולים שהכנסתם החודשית אינה עולה על 7,671 ₪ ברוטו בחודש (כולל רנטה ופנסיה מחו”ל). התוכנית כוללת החזר הכספי עד גובה של 4,000 ₪ כנגד קבלות מקוריות בנוגע להוצאות בתחומים הבאים: מכשיר שמיעה (בצרוף הוכחה כי מוצו כל זכויות הניצול במסגרת סל הבריאות וקופות החולים), טיפולי שיניים, משקפי ראייה, רכישת ציוד רפואי/ שיקומי (כולל מוצרי ספיגה), עזרים אורטופדיים (כולל תיקון הציוד וחלקי חילוף), מימון השתתפות עצמית עד לסכום של 250 ₪ לטיפול רפואי שאינו כלול בסל שירותי הבריאות (לא כולל טיפולים אלטרנטיביים או רכישת תרופות), החזר בגין תשלום לביקור עצמי במוקד לילי של קופת חולים, מנוי לחברה המעניקה שירותי משדר קרדיאלי (בהמלצת רופא), נסיעות לטיפולים אונקולוגיים ודיאליזה לחולים כרוניים.
במידה והציוד הרפואי או השיקומי נרכשו עבור הניצול אך אינן על שמו, יש לציין סיכום רפואי או המלצה רפואית המעידים על כך שאין באפשרותו לרכוש את המוצר בעצמו.
כמו כן, העברת הבקשה לקרן, מהווה אישור לקבל ולתת כל מידע אישי לכל גוף ממשלתי, ציבורי או פרטי בישראל ובחו”ל, כולל את האפשרות לקבל, לבדוק ולאמת כל מידע מהמאגר הממשלתי ומרשם האוכלוסין במשרד הפנים והמוסד לביטוח לאומי (כגון: ת”ז, שם פרטי ומשפחה, כתובת, סטאטוס משפחתי, תאריך פטירה, תאריך וארץ לידה ועוד) .
טיפולי שיניים – השירות ניתן באמצעות רופאים מתנדבים מקרב הסתדרות רופאי השיניים, לניצולים שהכנסתם החודשית אינה עולה על 7,671 ₪ בחודש.